מפתח אל הלב

סיפורו של אשר

צרור דפיקות ילדותיות על דלת חדר המורים, תפסו את הרב יהודה כגן באמצע כוס הקפה שלו. "הרב'ה, האב-בית קורא לך דחוף!" פרצופו העליז בדרך כלל של יאיר כץ היה מזועזע. "הוא אמר שאתה חייב לבוא!".

הרב כגן מיהר לפנות אל המסדרון. מוזר, מה אחראי התחזוקה של ה'חיידר' עשוי לרצות ממנו? ומדוע שלח תלמיד? ההתגודדות סביב חדר התחזוקה אותתה לו שככל הנראה ארע מאורע חריג. באמצע מעגל הילדים עמד האחראי, כשהוא סמוק ומתנשם, אוחז  בזרועותיו של אשר, מתלמידי כיתתו.

"סליחה, כבוד הרב", כשהבחין בו, הרפה אב הבית מאשר. "זה היה פשוט מסוכן, התלמיד הזה שלך כמעט פגע פה בכמה ילדים עם המקדחה שלי. הייתי חייב לתפוס אותו".

"אשר, רוצה לספר לי מה קרה?" הרב כגן ניסה לשוות לקולו צליל אמפתי. באמת, כמה אפשר לנסות לעזור לילד, ללא שום שיתוף פעולה? אם היה הדבר תלוי בו, כבר מזמן היה הילד מאובחן ומטופל באופן מקצועי.

"הם אמרו שאני מופרע, הרב'ה, ושאני לא קולט כלום בכיתה, אז אמרתי להם שאני ירסק אותם!" אשר זינק שוב לעברו של יאיר. הרב כגן מיהר לתפוס בו. מספר מהלומות אגרוף שניתכו עליו בטעות המחישו לו את חומרת המצב. יאיר פרץ בבכי, מכסה בידו את עינו הפגועה. אשר מיהר להעלם מזירת הקרב, לפני שיאלץ לתת דין וחשבון על מעשיו.

באנחה חזר הרב כגן אל חדר המורים. אם יקבל הערב טלפון נזעם מהוריו של יאיר, הדבר לא יפתיע אותו. כהורה, גם הוא היה דורש בתקיפות מן המלמד לטפל בבעיה כזו. הוריו של חיים גילברט, שנשרט עמוקות בפניו לפני כשבוע, לא הסתפקו בתלונה שהופנתה אליו, למלמד. גם המנהל וגם המפקח שיתפו אותו בזעזוע של ההורים גילברט, ובדרישה הבלתי מתפשרת לטפל בילד הפוגע, ובהקדם.

אל שיעור הערב במרכז להכשרת מורים של 'אחיה' צעד הרב כגן כשהוא מהרהר במאורעות הבוקר. כבר מלכתחילה אהב ונהנה מאד מן ההוראה, ומאז שהחל לקבל הכשרה מקצועית הוא חש שעבודתו יעילה ונכונה הרבה יותר, אך סיפורו של אשר מצליח להאפיל על רגשות הסיפוק וההצלחה.

בתחילת השנה חשב לתומו כי אם ישתף את הוריו של אשר בבעייתו של בנם, יבקשו  לשבת לשיחה רצינית עם היועץ החינוכי ב'חיידר', ולהפנות את בנם לאבחון ולטיפול מקצועי. שום דבר לא הכין אותו למטח הצעקות והאשמות שנתקל בו. אם נשפוט על פי דברי אבא של אשר, הרי שהוא, הרב כגן, הינו האשם היחיד והבלעדי בכל קשייו של אשר. הסיבה היחידה שאשר אינו מצליח להדביק את קצב הכיתה, הגורם הבלעדי לאלימות שהוא מגלה כלפי חבריו, ואולי גם האדם היחיד שלימד את אשר להשתמש במילים שאינן הולמות את האווירה ב'חיידר' – הכל בגללו.

קשה היה לו להתרכז בתוכן ההרצאה, בעייתו של אשר עדיין הטרידה אותו. כמה משפטים תפסו לפתע את תשומת לבו. הרב גרוזמן, המרצה, שוחח על "תקשורת בית ספרית", ותיאור הקונפליקט בין הורה, מורה ותלמיד היווה תיאור מושלם ומדוייק לדילמה בה התחבט.

הוא שחזר את שיחותיו השונות עם אביו של אשר. אולי גישתו החדשה של הרב גרוזמן תפתור את הבעיה הזו? נתינת המושכות בידי ההורים, ההדגשה החוזרת ונשנית כי האחריות רק בידם היא, בבד בבד עם שכנוע עדין ועקבי להכיר בבעיה…  הוצגה כאן גישה חדשה, נקודת מבט עליה לא שם את ליבו קודם לכן.

משהו שכדאי לנסות. 

את שיחתו הבאה עם אביו של אשר ינהל כבאקראי, כך יקל עליו לפתוח בגישה החדשה, בלי לעורר מראש את התנגדותו של האבא. תפילת מנחה בבית הכנסת ליד ביתו של אשר תהווה את ההזדמנות המושלמת לכך.

"הרב לוי," הוא השתדל לחייך, "מה שלומכם?"

"בסדר גמור, הרב כגן. נו, איך אשר שלי?" הנימה היתה מתגרה.

הרב כגן מצא את עצמו מחפש את המילים אותן עמל לסדר בבית. מה עכשיו? להחמיא? להתעלם מהבעיה? כששמע את הרצאתו של הרב גרוזמן היו הדברים ברורים ומשכנעים כל כך, אבל איך בדיוק הוא מיישם את זה?

"ברוך השם, ברוך השם", השיב באופן שבלוני למדי, "מה אתם מספרים עליו?" לא. הביצוע לא היה מוצלח… אך להפתעתו חל כבר שינוי קטן בפנים שמולו.

"הוא בסדר גמור, אשר. בבית הוא תמיד בסדר גמור. כשלא מעצבנים אותו ב'חיידר' הוא בסדר גמור".

"אני שמח לשמוע", הגיב הרב כגן בנעימות, משועשע מההפתעה שניכרה על פניו של איש שיחו. עם השינוי המפתיע בכיוון השיחה, החלה עוינותו של מר לוי להתרכך.

בדרכו חזרה הביתה שחזר הרב כגן שוב ושוב את השיחה. שינוי מהותי אולי לא ניכר בה, אבל אביו של אשר היה אכן שונה מתמיד. הוא אפילו פלט משפט כלשהו על חוסר משמעת של אשר גם בבית. "הודאה באשמה" מעין זו לא יכולה הייתה להתרחש בכל שיחותיהם הקודמות.

תהליך הריכוך דרש מהרב כגן לא מעט סבלנות. אם לא החיזוק שקיבל שוב ושוב בלימודיו במרכז 'אחיה', היה מתייאש זה מכבר. יום יום  עמל לשכנע את עצמו שאכן, הוריו של אשר הם האחראיים הבלעדיים עליו. מלאכת החינוך הוטלה משמים על כתפיהם. הדרך היחידה להועיל ולעזור לאשר באמת, היא לכבד את האחראיים עליו, ולהכיר בכך שרק בידיהם נתונות המושכות.

דלת חדר הכיתה סבה על צירה בפעם העשרים ואחת לערב זה. ההורה שעמד בפתח היה מוכר לרב כגן יותר מכל הורה אחר. אבא של אשר, בכבודו ובעצמו.

"הרב כגן, יש לי משהו חשוב מאד לך להגיד היום", כמו תמיד, נימת הדברים היתה מלאת בטחון. רק השיחות הרבות שניהלו בעבר, אפשרו לרב כגן לראות את הקושי וההיסוס המסתתרים מאחורי המסיכה הקשוחה שעל פני האדם שמולו. "אמא של אשר, שתהיה בריאה, ואני, קבענו אתמול תור לד"ר כץ, פסיכולוג ילדים בקופה. אני חושב שאתם צריכים כאן בתלמוד תורה להבין שאם ילד כל הזמן משתולל ולא מצליח ללמוד, זה לא אומר שהוא סתם שובב. יכול להיות שהוא באמת צריך עזרה. שמענו מחברים שלנו שד"ר כץ עזר מאד לבן שלהם, ואנחנו רוצים לראות מה הוא יגיד על אשר. אנחנו נגיד לכם אחר כך מה אמר הפסיכולוג, ואל תשכחו למלא את הדפים שנביא לכם. הם אומרים בקופה שהתלמוד תורה חייב לשתף איתם פעולה."

בינו לבין עצמו, דמיין לעצמו הרב כגן את תגובותיהם המשוערות של חבריו לקורס. כשהחליט לאמץ את הגישה החדשה שלמד ב'אחיה', עשה זאת משום שכל האפשרויות הקודמות כשלו. בחלומותיו האופטימיים ביותר לא דמיין הצלחה גורפת כל כך. עכשיו, עם השינוי המדהים הזה, הוא מעז לקוות שגם אשר יגלה שהוא יכול.

חזרה לסיפורים שלנו